כשדבוז'אק הגיע לארצות-הברית ב-1892 כדי לעמוד בראש הקונסרבטוריון הלאומי הוא התאהב בביתו החדש - אמריקה. כור ההיתוך הענקי והאופטימי שיצרו האמריקאים, האנרגיות ואהבת החיים שלהם - כולם מופיעים בסימפוניה ה-9 שכולה שיר הלל לאמריקה.‏ הוא חיפש מוטיבים אמריקאים דווקא אצל השחורים ובני אמריקה ופחות אצל הלבנים יוצאי אירופה. וכך הוא שילב בסימפוניה מנגינות ברוח שירי הספיריטואלס -‏ שירי הדת של השחורים. חשוב להדגיש שכל המנגינות הן רק ברוח מנגינות אמריקאיות אך דבוז'אק הוא שחיבר אותן בעצמו. לכן, הן נשמעות לא פחות צ'כיות מאשר אמריקאיות ובמידה רבה זו אמריקה האמיתית - שילוב של השפעות לאומיות שורשיות שמביאים איתם המתיישבים עם השפעות של בני אמריקה אלו על אלו.‏

הסימפוניה ה-9 של דבוז'אק הפכה לאחת היצירות המצליחות בעולם ומרבים לבצע אותה באולמות הקונצרטים. במיוחד מזוהה הפרק השני - הלארגו המפורסם של דבוז'אק שהפך לאחת המנגינות האהובות בקרב אוהבי המוסיקה הקלאסית. גם מבצעי ג'אז רבים נוהגים לנגנו בביצוע ג'אז חרישי ומקסים.‏ היותו כתוב בסולם פנטטוני המקובל במוסיקה העממית הכושית מקנה לו גוון אמריקאי ומאידך, הנעימה הנוּגה שלו אינה תלוייה זמן או מקום כלשהו - היא שייכת לכולם וכולם אוהבים אותה.‏