מוסיקה ומחול

בהיותן אמנויות טבעיות לחלוטין צועדים המוסיקה והריקוד יחדיו משחר ימי ההיסטוריה. כבר מימי האדם הקדמון רקדו האנשים לצלילי מוסיקה שניגנו או שזימרו חבריהם. בשבטים אפריקניים ניתן לראות כיצד משרתים המוסיקה והמחול צרכים חברתיים ופולחנים שונים, מהורדת גשם ועד לגירוש שדים ומחלו, מריקודי מלחמה ועד לטכסי חג וחתונה.‏

על הבמה, היוונים הקדמונים הם הראשונים שמיסדו את הקשר בין המוסיקה למחול באופן מסודר ויצרו שילוב אמיתי בין מוסיקה לבאלט לצורכי מופע. הנצרות, לעומתם, פסלה את הריקוד כיוון שראתה בו שריד לעבודת האלילים.‏

בתקופת הרנסאנס, כחלק מהשאיפה להחיות את אמנות הזמן העתיק, חזרו מחזות המשלבים ריקוד עם זמרה ונגינה ואלו קיבלו את השם "באלט". הבאלט היה הצד האמנותי של המחול, בעוד שהריקודים העממיים המשיכו להתפתח ובתקופה זו נוצרה הסוויטה, שתהפוך לצורה מוסיקלית חשובה ובעלת השפעה גדולה על המוסיקה של המאות הבאות. הבאלט שטף את אירופה ומאיטליה עבר המרכז בהדרגה לצרפת ושולב בתיאטרון, פנטומימה, מופעי מסכות ועוד. הוא הפך ליוקרתי והושקעו בו סכומי עתק. הבאלט הצרפתי הפך לאמנות עם חוקים ושיטות מקובלות, ללא אילתור מבוסס על עקרונות מדעיים.‏

לולי כתב הרבה מוסיקה לבאלט והוא שחיבר את הבאלט לאופרה, כשעשוע ובידור למהלך העלילה. הוא גם הראשון שהעלה נשים לבמת האופרה, מה שנחשב עד אז לא-צנוע. בדור שלאחר לולי, ראמו היה המלחין החשוב בתחום המוסיקה לבאלט והוא זה שחיבר בין הבאלט לאופרה, כך שהבאלט הוא עוד מרכיב בחוויה הבימתית-סיפורית.‏

התקופה הרומנטית הביאה לשחרור הבאלט מהתלבושות הכבדות ואת המקום המרכזי הולכת ותופסת ה"בלרינה" - כוכבת הבאלט. דמויות מרחפות, קלות וחלומיות - כאלה היו הבלרינות של הרומנטיקה. הבאלט הולך ומשתחרר ממקומו הכפוי כמשרת אמנויות אחרות ובמחצית המאה ה-19 הוא יהפוך לאמנות עצמאית. רוסיה תהפוך אז למובילה בתחום עם מלחינים כצ'ייקובסקי, שכותב את המוסיקה לבאלטים "היפהפיה הנרדמת", "אגם הברבורים", ו"רומיאו ויוליה". בצרפת, מנגד, דרש הקהל שהבאלט ישולב באופרה בכל מקרה ומלחיני צרפת תיבלו את האופרות שלהם במחול. כך, למשל, אופנבאך, שילב מחולות ממועדוני פאריס באופרטות שלו (למשל "ריקוד הקאן-קאן" המפורסם ששולב בגלופ מתוך "אורפיאוס"). באלט "הסילפידות" של שופן הוא מהקסומים בבאלטים של אותה העת (הוא משתמש בנושאים מהואלסים שלו כמו הואלס בדו דיאז מינור). גם ראוול כתב את ה"בולרו" לבאלט שהוזמן אצלו על ידי אידה רובינשטיין.‏

תחילת המאה ה-20 מעבירה את מוקד הפעילות בתחום הבאלט אל רוסיה ובמיוחד אל שם חשוב ביותר בבאלט של המאה ה-20 - מנהל הבאלט הרוסי סרגיי דיאגילב שהזמין מוסיקה מגדולי המלחינים הרוסיים לבאלט. סטרוינסקי כתב לבקשת דיאגילב את היצירות החשובות ביותר מפרי עטו כ"ציפור האש", "פטרושקה" ו"פולחן האביב" - מהיצירות המשפיעות ביותר במאה ה-20. בצוואתו ביקש סטרוינסקי להיקבר ליד דיאגילב מה שמראה על גודל החברות בין שני ענקי התרבות הללו.

מלחינים כראוול (עם "דפניס וכלואה") ודה-פאיה ("הכובע משולש הקצוות") גם הם כתבו מוסיקה נפלאה, בהזמנתו של דיאגילב. חצ'טוריאן הארמני הכניס בבאלטים שלו כ"גיאן" ו"ספרטקוס" אלמנטיים אקזוטיים משלו.‏

בסוף המאה ה-20 הבאלט פנה לכיוונים חדשים ומרתקים ושילב את המוסיקה האלקטרונית, מוסיקת הפופ והג'אז.‏