יצירה מוסיקלית לסולן ביחד עם תזמורת. הקונצ'רטו בנוי משלושה פרקים. הראשון מהיר ובדרך כלל בצורת הסונטה. הפרק השני איטי ושירתי והשלישי מהיר לרוב בצורת הרונדו-סונטה או וריאציות. בדרך כלל מופיעה בסוף הפרק הראשון הקנדצה, בה מכתב הסולן בנגינה וירטואוזית ולעיתים אף באילתור (ללא תוים כתובים מראש) ראוותני. בעבר היה הקונצ'רטו גרוסו נפוץ ובו ניגנה קבוצת כלים קטנה למול קבוצה גדולה ("סולי" מול "ריפיינו"). באך כתב קונצ'רטי גרוסי רבים וביניהם מוכרים במיוחד הקונצ'רטי הברנדנבורגים. גם הנדל כתב קונצ'רטי גרוסו רציניים ומעמיקים.‏

בתקופה הקלאסית הופך הקונצ'רטו לאישי - קונצ'רטו סולו. המלחינים מעמידים את הסולן הבודד לנגן למול התזמורת. על אף שהיידן כתב קונצ'רטי רבים וביניהם אף הקונצ'רטו לחצוצרה המצויין, מוצרט הוא שנחשב למעצבו של הקונצ'רטו הקלאסי. הוא כתב כ-50 קונצ'רטי לכלים שונים וביניהם עשרת הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר טובים ביותר. קונצ'רטו מס' 21 לפסנתר ידוע ביותר בזכות הפרק האיטי בו נעשה שימוש בסרט "אלוירה מדיגן". הקונצ'רטו לקלרינט שלו וקונצ'רטו לכינור מס' 3 גם הם נחשבים מהטובות ביצירותיו.‏

הקונצ'רטו התאים לתקופה הרומנטית שהעמידה את היחיד במרכז והעדיפה את ביטויו העצמי. כמי שביטא את התקופה הרומנטית גם ביצירתו וגם באורח חייו, יצר בטהובן קונצ'רטי מעמיקים ומיוחדים. הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 "הקיסר" וקונצ'רטו מס' 3 הם מהטובים בתולדות המוסיקה. יש בהם פרק ראשון כבד מהנהוג אצל קודמיו. גם הקונצ'רטו לכינור של בטהובן הוא מהפסגות של צורה זו, על אף שאינו מפגין את יכולת הכנר המבצע אותו אלא ממזגו עם תזמורת באורח גאוני. מנדלסון כתב את הקונצ'רטו לכינור במי מינור-‏ מהאהובים ברפרטואר ואביר הפסנתר ליסט כתב את הקונצ'רטו לפסנתר (מס' 1) המרהיב. גם ברהמס בקונצ'רטו לכינור ושני קונצ'רטי מנוגדים באופיים, לפסנתר, מציג את הקונצ'רטו הרומנטי במיטבו.‏