המקהלה

מקהלה היא קבוצת זמרים המבצעים מוסיקה יחדיו. הבחנה נעשית בין מקהלה לבין אנסמבל או הרכב קולי בו מושר כל תפקיד על ידי זמר אחד.‏

בתקופת המקרא, מקהלות היוו חלק חשוב בפולחן היהודי. בדרמה היוונית הקלאסית, הורכבה המקהלה מזמרים גברים ששיחקו תפקיד חשוב. הגם שהמסורת הקולית המזרחית עתיקה ומכובדת לא פחות, מתחילה במאה ה-2 לספירה, בנצרות הקדומה,‏ המסורת המקהלתית הגדולה של המערב, עם שירה אנטיפונלית ורספונסוריאלית - שירת מענה. במאה ה-15, החלו לראשונה במוסיקה המערבית להשתמש בפוליפוניה בשירת מקהלה.‏

בימי הביניים ועד המאה ה-16, הורשו רק גברים בעלי קול גבוה, פלצט, או נערים, לשיר תפקידי סופראן, בעוד שלנשים הותר לשיר אך ורק במנזרי נשים. מאוחר יותר, השתלטו זמרים סריסים (קסטראטי) על תפקידי הסופראן והבס.‏

למעט מקרים מעטים וחגיגיים, כגון חתונות מלכותיות וטכסים רשמיים, בוצעה מוסיקה חילונית בתקופת הרנסאנס, בעיקר על ידי זמרים סולנים, שנקראו ‏"טרובדורים".‏

היה זה במהלך תקופות הרנסאנס והבארוק, כאשר החלו מקהלות לשיר פוליפוניה, אם כי לרוב חולקו לארבעה תפקידים בסיסיים (סופראן-אלט-טנור-בס).‏

במשך התקופה הקלאסית התפתחה מסורת של ביצוע בקנה מידה גדול יותר, במיוחד בארצות בהן שלטה הנצרות הפרוטסטנטית. מקהלות החלו לצמוח, מהרכבים בני 30-40 זמרים, למספרים גדלים והולכים, עד כדי 1000 איש, בשנות ה-90 של המאה ה-18.‏

בתחילת המאה ה-19, הוכנסה המקהלה לראשונה לקודש הקודשים של המוסיקה הכלית - הסימפוניה. בטהובן הוא שחולל את המהפכה, בסימפוניה ה-9 שלו.‏

באירופה, יצרה המוסיקה של התקופה הרומנטית עידן חדש של אורטוריות וקנטטות דתיות. התפתחויות אופייניות לזמן ההוא היו ייסודן של אגודות באך רבות,‏ ופריחתם של פסטיבלי מקהלות לילדים.‏

במאה ה-20, התחזקה חשיבותה של המקהלה עם הלחנתן של סימפוניות רבות המשלבות מקהלה, ויצירות דומות, ביניהן הסימפוניה מס' 8 מאת מאהלר ("סימפוניית האלף"), נחשבת לגדולה והחשובה ביותר. במאה ה19- גדלה חשיבותה של המקהלה במסגרת האופרה, כשהעלילות מן המיתולוגיה וההיסטוריה הקלאסית העתיקה הוחלפו בנושאים מן ההיסטוריה העדכנית יותר.‏

בראשית המאה ה20-, מצאו תנועות לאומיות וזרמים פוליטיים אחרים את ביטוים האותנטי במוסיקה מקהלתית.‏

ישנם סוגים רבים של אנסמבלים קוליים. הכירו אותם.‏